מעט רקע על תפיסתו של ר’ יוסף אלבו

ר’ יוסף אלבו

1444-1380 בספרד הנוצרית. חיבורו (היחיד כנראה) – ‘תורת העיקרים’. תלמיד רח”ק – ר’ חסדאי קרשקש.

 

תמצית שיטתו של ההוגה.

המשך לתהליך חשיבה שהתחיל במשנתו של הרמב”ם בניסוח עיקרי/יסודות האמונה, במסגרת הגישה הפילוסופית לזהות אמיתות הדת. תהליך זה התאפיין בניסיון לניסוח עיקרי האמונה, כאשר היו מערערים כאברבנאל שביקרו את הניסיון לברור חלק מדברי התורה כעיקרים יותר מזולתם (שהלוא הכל מהתורה הוא באותה רמת חשיבות!), אלא שהרמב”ם מן הסתם לא התכוון לעיקר מול טפל מבחינת חשיבות, אלא יותר מבחינה ארגונית/טכנית – כלל מול פרט, כאשר הכל בוודאי שחשוב באותה רמת חשיבות – גם הפרט, אלא שניתן לייצג ארגונית – במסגרת ניסוח י”ג כללים, את מכלול הפרטים (בדומה לגישה הרואה בעשרת הדברות ייצוג לתרי”ג מצוות).

המשך התהליך ע”י ר’ יוסף אלבו התבטא בהצעת משנה סדורה ומוסכמת בין הוגי היהדות, אל מול הנצרות, שעיקרה הוא ניסוח של עיקרי הדת היהודית וארגונם/מיקודם בשלושה עיקרים מציאות האלוקים, תורה מן השמים ושכר ועונש, אשר מתוכם נובעים שורשים – עיקרים נוספים. יסודם הוא כבר בחז”ל התנאים – במשנת סנהדרין פרק חלק, משנה המתייחסת לאלו שאין להם חלק לעולם הבא עקב כפירתם ביסודות האמונה: אפיקורס – עקב כפירתו במציאות האלוקים, האומר אין תורה מן השמים – עקב כפירתו במקורה האלוקי של התורה המצויה בידינו, והכופר בתחיית המתים מן התורה  – תחיית המתים כמשקפת עיקרון ההשגחה האלוקית הפועלת ע”פ גמול – השכר והעונש.

המושגים המוכרים בשיטתו

סוגי דת: טבעית, נימוסית, אלוקית

עיקרים – “התחלות לדת” – עיקרי הדת,

שורשים – עיקרים נוספים, הנגזרים משלוש ההתחלות – 3 העיקרים הראשוניים.

הקשר שבין הטקסט הנלמד לבין עקרי תורתו של החכם ההוגה.

במסגרת פרק שני – (‘אני מאמין’) בברור הגדרת האמונה ומיהו אדם מאמין, מובא ציטוט מספר העיקרים מאמר ראשון פרק י”ט עמוד 49:

ניסוח האמונה נדרש במסגרת עיסוקו במהות הדת בכלל והדת האלוקית בפרט – מהי האמונה בדת האלוקית, שהיא למעשה סוג של וודאות הנבחנת באי סבירות/יכולת סתירתה.

 

ר’ יוסף אלבו ראה את הצורך התקופתי בסיפוק מענה דתי לציבור יהודי משכיל אל מול ביקורות חיצוניות (בדומה להידרשות ההתמודדות של מרבית ההוגים בימי הביניים – ריה”ל, רמב”ם ועוד) כשבאו מכיוון הנצרות ולנוכח הסכנות של ההשפעה הפילוסופית האריסטוטלית.