תכלית האדם והעולם במשנת הרמב”ם

דף הנחייה ללימוד עצמי של המורה – הקדמת הרמב”ם למשנה, סעיפים ו’ – ז’

 

דברי הרמב”ם כאן חשובים ביותר שכן זהו אולי המקום היחידי בכתביו שבו הוא מציג את יסודות שיטתו הפילוסופית בצורה כל כך מתומצתת וברורה.

מבוא פילוסופי למושג ה”תכלית”: הפילוסופיה האריסטוטלית קבעה כי לכל דבר שנמצא בעולם יש 4 סיבות שגרמו לו: החומר, הצורה, הפועל והתכלית. לדוגמא: “החומר של הכסא הוא עץ, פועלו הנגר, צורתו ריבועיות בתבנית נתונה ותכליתו הישיבה עליו” (מו”נ, א’: סט’). 4 הסיבות הללו כביכול חקוקות במציאות הטבעית של כל דבר ומהוות חלק מן הממשות שלו. לכן, התכלית של דבר מסוים איננה רק השערה כללית על התפקיד שלו בעולם, אלא היא מהווה חלק מן המציאות הטבעית של הדבר. שימו לב כי מהלך חקירת התכלית של הדברים השונים נעשית ע”י ניתוח הפונקציות הטבעיות של הדבר. מכך ניתן לראות שהתכלית נובעת מחוקיות טבעית – פנימית של הדבר ולא מתוך רעיונות כלליים המנותקים מטבעיותו.

 

מגבלות בהבנת תכלית הדברים בעולם: שימו לב להגבלה שמגביל הרמב”ם את ההבנה האנושית בנוגע לתכלית הדברים בעולם. הגבלה זו דומה להגבלה בהבנת טעמי המצוות שבה עוסק הרמב”ם במו”נ ג’: כו’. הבנת התפיסה בדבר הפער בין הדברים הכלליים והגדולים לבין הפרטים, יכולה להתבאר ע”י הבנת המושגים הפילוסופיים “חומר” ו”צורה” – ראו מו”נ ג’: ח’ (בעיקר את תחילת הפרק. מומלץ לקרוא גם את ההמשך בגלל יופיו).   בקצרה: הצורה, היא המהות הרוחנית של הדבר ואילו החומר הוא המאפשר לצורה להופיע בעולם. הצורה היא רוחנית – שכלית ואילו החומר פועל באופן מקרי. הצורה קיימת בכלל ואילו החומר גורם לשוני בין הפריטים בתוך הכלל. לדוגמא: הצורה “סוס” קיימת בכל סוגי הסוסים. ההבדלים בין הפרטים נובעים רק מהשוני בחומר הקונקרטי שלהם. כעת ניתן להבין מדוע הבנת התכלית יכולה להיות רק בדברים הגדולים והכלליים ולא בפרטים.

 

האדם כתכלית הבריאה: בניגוד לקביעתו הקיצונית של הרמב”ם בנושא זה בהקדמתנו, במו”נ ניכר שמיתן את דעתו – ראו ג’: יג’ (שוורץ: עמ’ 463). בדבריו שם בפרק מציין הרמב”ם כי הטענה שכל העולם נוצר בשביל האדם יכולה להיאמר רק לשיטת אריסטו שהעולם קדמון (לא נברא) ולא לפי התורה. לכן ניתן לראות בשינוי שעשה הרמב”ם במו”נ כהתרחקות מהיצמדותו לדרכו של אריסטו. להרחבה (ל”מיטיבי לכת”): נסו להבין את הנימוק שמעלה הרמב”ם לכך שלא ניתן לומר שמטרת כלל הברואים היא לשם האדם לפי גישת התורה ומדוע כן ניתן לומר זאת לפי אריסטו, לאור דבריו במו”נ שם.

 

החכמה והמעשה: נסו להגדיר את הקשר בין שני הגורמים הללו – האם יש ביניהם קשר של סיבה ותוצאה או קשר מעגלי? האם אחד הוא אמצעי לשני או ששניהם משרתים מטרה שלישית? מהו הגורם החשוב יותר מביניהם? מהו הגורם הבסיסי יותר מביניהם? שימו לב שהקושי בהגדרת היחס בין הגורמים מצוי כבר בדברי חז”ל שאותם מצטט הרמב”ם (באופן חלקי), בקידושין מ:. להרחבה ולהבהרת הנושא ראו מו”נ ג’: כז’. (בנושא מידות האדם ותיקון המעשים, עוסק הרמב”ם בהרחבה בהקדמה למסכת אבות ושם נעמיק בכך).

 

היחס להמון: השאלה שמעלה הרמב”ם בנוגע לקיומו של ההמון, קשה להבנה – הרי יש להם בחירה חופשית להגיע לשלמות, כפי שניתן לראות  מהל’ תשובה ה’: ב’. נסו לענות על שאלה זו. ייתכן והפתרון נעוץ באופי חקירת התכלית שתוארה לעיל.

בדבריו כאן הרמב”ם מציג תפיסה אליטיסטית קיצונית בנוגע לפער בין האנשים השלמים להמון. שימו לב שהרמב”ם מגדיר פער זה כחוקיות טבעית א-להית שאי אפשר כלל להעלות שאלות לגביה! אמנם, שימו לב להבדל בנוגע לקשר בין האדם השלם להמון, בין שתי התשובות שמביא הרמב”ם לשאלתו. האם התשובה השנייה מפחיתה מה”אליטיסטיות” שמציג הרמב”ם?

שימו לב כי עיקרון שלמות היחיד שבה דוגל הרמב”ם יכולה לשפוך אור נוסף על הדגש ששם הרמב”ם על ייחודו של משה רבנו, שבה עסקנו בתחילת ההקדמה למשנה. נושא זה יכול לבאר גם את הערצתו לאישים ייחודיים נוספים כגון רבי יהודה הנשיא (סעיף ג’), ר”י מגאש (סעיף ח’) וכן אריסטו (איגרות הרמב”ם, תקנ”ג).

להרחבה: עיקרון שלמות היחיד מול נחיתות ההמון משתקף גם בתפיסתו של הרמב”ם את מעמד הר סיני, שלכאורה מהווה את המעמד הרוחני ההמוני ביותר בהיסטוריה – ראו מו”נ ב’: לב’ – לג’.