רבנו בחיי – העשרה על דמותו ותפיסת עולמו

ר’ בחיי אבן פקודה

(1120-1050, סרגוסה בספרד, מחבר חובות הלבבות)

תמצית שיטתו של ההוגה.

מקום השכל באמונה – לכתחילה, ואף אולי ‘גבוה’ משיטת רס”ג בנידון. לשיטתו יש חובה דתית לביסוס שכלי של האמונה – מצווה דתית ליישב עניין האמונה בלב (מקורה בין היתר – בכתוב: “וידעת היום והשבות אל לבבך…”). (נזכיר את שאר הגישות: לריה”ל מקום השכל הוא בדיעבד [לכתחילה במציאות שהינה בבחינת ‘דיעבד’],מציאות המתאפיינת בביקורות רציונליות על האמונה הדתית, ואז יש לכתחילה להשתמש בשכל [אבל ככלל, לכתחילה היתה עדיפה האמונה התמימה], ולר’ נחמן מברסלב כלל לא – רק אמונה תמימה).

השכל כמקור, קודם למקור ההתגלות (המשתקפת במקרא ובפרשנות וחז”ל) כמקור מבחינת סדר הביסוס של טענתו לקיום תחום חובות הלבבות כביטוי לממד הפנימי רגשי בעבודת השם.

המושגים המוכרים בשיטתו

החכמה, חוכמת התורה = ידיעת חובות האברים וידיעת חובות הלבבות (“חכמת המצפון”)

סוגי מצוות כרס”ג – מצוות שמחייב השכל, מצוות השמע…

מקורות הידיעה (‘תורת ההכרה’) הן שלושה: השכל, הכתוב (= המקרא-דבר ה’) והקבלה (=מסורת חז”ל)

הקשר שבין הטקסט הנלמד לבין עקרי תורתו של החכם ההוגה.

במסגרת פרק שני – אני מאמין, מובא ציטוט מההקדמה לחובות הלבבות עמ’ 41- 44:

לאור השקפתו-תפיסתו ההגותית בעניין מקום השכל באמונה, הוא “מרחיב את הדתיות” (=עבודת השם) גם מעבר לעולם ההלכה (המשתקף בעיקר/רק בעשיית מצוות – ‘חובות האברים’) וטוען מבחינה הגיונית – תוך ביסוס מקראי וחז”לי, גם לקיומו של פן פנימי רגשי בעבודה הדתית – “חובות הלבבות” – עולם השיקולים, הכוונה והמניע שעומד בליבו של עובד השם מאחורי העשייה בקיום המצוות. בכך עבודת השם הינה שלמה – שלמות בעבודת השם רק בכוללה חובות הלבבות (תמימות = “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”). חובות הלבבות (לעומת חובות האברים שמקורם גם מההתגלות), נגזרים הם רק ממקור השכל/ההגיון, ויתרונם על פני חובות האברים הוא בהיותם תמידיים – חלים ברציפות ללא הפסקה (שלא כהלכה – חובות האברים, המוגדרת בעשייה מוגבלת ותלויית נסיבות כגון אדם, זמן ומקום) והינן בבחינת אין-סופיות (לעומת מספר סופי עקרונית של מצוות חובות האברים – תרי”ג מצוות).

רבנו בחיי מתבסס על ספרו של רס”ג ‘אמונות ודעות’ – הן בתוכן (מקבל עקרונית ההבחנה בין שני סוגי מצוות – שכליות ושמעיות) והן בכלים (מקום החקירה/השכל כלגיטימי ואף מחוייב לשימוש במסגרת חיי אמונה לשם חיזוקם), אך מפליג לכיוון הממד הרגשי בעבודת השם לאור השקפתו אודות מקום החיובי של השכל באמונה, ובכך סולל דרך בהכנסת עולם הרגש, הכוונה והמניעים כבעלי משקל בעבודת השם – מעבר להלכה שעיקרה היא עשייה ולכוונה אין כמעט משקל.