מהר”ל תפארת ישראל – מבנה המקור

מטבע הדברים, המהר”ל שחי לפני כחמש מאות שנה לא מתנסח באופן מפורש בסוגיית “משמעות החיים”, שכן זהו ביטוי הרבה יותר מודרני. אולם, מתוך דבריו ניתן להגיע לתובנות חשובות לנושא זה. לצורך כך, יש “לתרגם” את דברי המהר”ל לשפת דורנו ולפרש את משמעותם לעניינינו. משימה זו אינה פשוטה, אך יש לה חשיבות רבה מבחינה חינוכית – אם נצליח לתרגם את דברי המהר”ל, שנראים לכאורה מנותקים מן השאלות הקיומיות שלנו, נעביר לתלמידים את המסר כי לימוד מחשבת ישראל הוא לימוד קיומי ומשמעותי לחיינו, גם אם מדובר במקורות ישנים יותר.

מבנה המקור:

דברי המהר”ל מתחלקים לשני חלקים:

• מההתחלה עד “וְלֹא יָבֹא אֶל תַּכְלִית הֲנָחָה”: הצגת העובדה כי האדם, בשונה מבע”ח, צריך לצאת מן הכח אל הפעל וכי לעולם הוא לא ישלים לחלוטין את יציאתו אל הפעל.

• סיום המקור (וְכֵן הָאָדָם כָּל זְמַן הֱיוֹתוֹ מְחֻבָּר עִם הַחֹמֶר…): ביאור מדוע האדם הנו תמיד בכח ולא בפעל וכן מדוע רוצה האדם לצאת אל הפעל.

כפי שניתן לראות, בסיום המקור נעוץ הביאור למקור כולו. לכן, מומלץ להתחיל בלימוד דווקא מן הסיום, כך המקור כולו יהיה ברור יותר. כמו כן, דווקא סיום המקור מתקשר ישירות לנושא בו אנו דנים: “מדוע אדם מחפש משמעות לחייו?” ולכן פתיחת הלימוד בחלק זה תבהיר היטב את הקשר בין המקור לנושא.

לימוד המקור:

כאמור, נתחיל מלימוד סוף המקור: המהר”ל מתאר כאן כיצד הנפש הגיעה מלמעלה אך הושמה בתוך החומר, מה שגורם לה לרדת ממעלתה. לכן, הנפש משתוקקת לחזור לטבעה המקורי – להתעלות שוב לעולמות העליונים. עלייה זו נעשית ע”י התורה והמצוות (שהגיעו גם כן מן העליונים), המוציאים אותה מן המצב הפגום שהיא נמצאת בו (מצב בו הנפש רק “בכח”) ומובילים אותה לשלמותה (מצב בו הנפש “בפעל”).

כעת, יש לתרגם רעיונות פילוסופיים אלו לסוגיית משמעות החיים:

בדומה לצייטלין, גם המהר”ל מדבר על חוסר מנוחה פנימי הקיים בנפשו של האדם – האדם מרגיש צורך לפתח את נפשו ולהוציא אותה אל הפועל ולא להישאר במצב הקיים. מצב זה נובע מאופייה של הנפש – היא הגיעה ממקור עליון ולכן היא שואפת להתעלות ולהתחבר שוב לעולמות העליונים שמהם היא באה, תוך כדי השתחררות מהחיסרון שיוצרת החומריות. תיאור זה יכול להתחבר לשאלת מקור החיפוש אחר משמעות החיים – מכיוון שבאדם יש נפש שהגיעה מן העולמות העליונים, הוא לא מסתפק בחיים חומריים, אלא מחפש לבטא משמעות גבוהה יותר וכך לחבר את נפשו לעולמות העליונים. רעיון זה מתחבר לדברי צייטלין, אך המהר”ל מחדד יותר את הפער בין הנפש לגוף. כמו כן, עיקר התוספת של המהר”ל לנושא מתבטאת בחלק הראשון של המקור, הנובע מן הביאור המוצג בחלק זה.

 כעת נעבור ללימוד החלק הראשון:

עיקר חידושו של המהר”ל כאן הוא כי האדם צריך לפעול בצורה אקטיבית כדי להגיע לשלמות (“לצאת מן הכח אל הפעל”). אם נתרגם זאת לענייננו – האדם צריך לפעול באופן אקטיבי על מנת לממש את משמעות חייו וזה לא יקרה מעצמו. כמו כן, האדם לעולם לא יוכל להגיע לחלוטין לשלמות בחייו (לא ייצא לחלוטין מן הכח אל הפעל), או בתרגום לענייננו – לא יוכל לממש לחלוטין את משמעות חייו. עובדה זו קשורה לביאור שראינו בסוף המקור – האדם קשור תמיד לחומריות ולכן הנפש העליונה שבו לא יכולה להתבטא לחלוטין. בתרגומנו – יש באדם חסרון בסיסי ולכן תמיד ירצה לשאוף עוד ועוד למימוש משמעות חייו, כדי להתקרב אל שלמותו הנפשית.

ניתן להמחיש רעיון זה ע”י שאלה מתודית: האם ייתכן שאדם יגיע לגיל מבוגר, יתמלא סיפוק מחייו ויגיד לעצמו שמילא את משמעות חייו וכעת הוא מעוניין למות? (הכוונה לאדם שאינו סובל משום קושי פיזי). ניתן לדון עם התלמידים בשאלה זו ולשאול – אם אכן אין מציאות כזו, כיצד ניתן להסביר זאת?  – האם אכן הסברו של המהר”ל יכול להבהיר את העניין?

שאלה משמעותית נוספת העולה מקביעתו של המהר”ל כי האדם נולד חסר, נוגעת למצב בו אדם ח”ו מת בצעירותו, לפני שהספיק “לצאת מן הכח אל הפעל” – האם אדם כזה אכן נחשב לאדם חסר? שאלה זו מעלה המהר”ל בעצמו בהמשך הקטע ונותן לה מענה מעניין. נושא זה עשוי להסעיר את התלמידים, בייחוד את אלו שנתקלו במקרי מוות בגיל צעיר. לכן יש לעסוק בנושא ברגישות מיוחדת, אך לנסות לתת לו בכל זאת מענה אמיתי.

(איתיאל גולד)

סיכום תמציתי של המקור –

מושגים:

כח – פוטנציאל לא ממומש

פועל – פוטנציאל ממומש

להוציא מן הכח אל הפועל – להביא יכולת שקיימת בתוכי לידי ביטוי מעשי.

עליונים = מלאכים (רק רוח בלי גוף)- שלמים בפועל.

תחתונים = בעלי חיים (רק חומר בלי רוח)- אין עניין של הוצאה אל הפועל.

האדם = מורכב מחומר ורוח משולבים. – שלם בכח. צריך לעמול כדי להוציא את השלמות לפועל.

א. מעלתו המיוחדת של האדם שיש לו נפש אלוהית.

ב. זה הונאה עצמית לחשוב שהנפש האלוהית קיימת כבר בפועל ושהאדם יכול לשבת בלי עמל והיא תפעל ותגן בשבילו – מסקנה: על האדם לעמול בעצמו ולהוציא את מעלתו (נפשו האלוהית) אל הפועל ואל השלמות.

ג. האדם שונה הן מן המלאכים והן מן הבהמות. גם למלאכים וגם לבהמות אין כח להוציא אל הפועל. המלאכים נבראו מושלמים (לכן נקראים עומדים) והבהמות – שלמות. לעומת זאת לאדם יש כוחות שעליו להוציא אל הפועל (לכן נקרא ‘מהלך’ – עליו להתקדם כל הדמן)

ד.  שמו של האדם מעיד על תכונתו המיוחדת –

* הוא נברא עפר  מהאדמה – (בכך אינו שונה משאר בעלי החיים).

* כמו שבתכונה המיוחדת של האדמה היא להוציא מהכוח (- זרע קטן)

 לפועל (- עץ גדול) – זאת גם תכונתו המיוחדת של האדם.

גם שמה של הבהמה מעיד על אופיה – בהמה = ב”ה מ”ה יש בה את מה שיש בה אין לה במה להתקדם.

אך האדם לא יצליח להגיע אל השלמות ע”י ישיבה ללא עמל. לשם כך על האדם לעמול קשה. ע”י עמל בתורה ומצוות האדם מוציא לפועל את נשמתו, אך גם אז זה רק לרגע, כי הנשמה לא תוכל להגיע לגמרי לשלמות כל עוד האדם חי ומורכב מגוף ונשמה. כמו במשל “בת המלך שנישאה לעירוני”.

אדם יגיע לשלמות רק לאחר מותו

משל “בת המלך שנישאה לעירוני”:

הנשמה היא כמו בת מלך שנישאה לעירוני (אדם פשוט). כל כמה שייתן לה לאכול מעדני מלך היא עדיין תתגעגע למלך ולארמון. כך גם התורה והמצוות טעימים לנשמה בעולם הזה, אך היא עדיין מתגעגעת לה’ ולחיי נשמה בלי גוף. האדם יוכל להגיע לשלמות מוחלטת רק אחרי מותו.