החזון איש
ר’ אברהם ישעיה קרליץ נולד בליטא בשנת תשי”ד (1878). היה צנוע מאוד וחי חיי חסידות ופרישות. לא למד אף פעם בישיבה ולא לימד אף פעם בישיבה, אלא למד כל חייו לבד. לאחר נישואיו התגורר בעיירה כוידיאן, התפרנס מחנות שניהלה אשתו בעודו עמל ושקד בתורה. לפני עליתו לארץ בשנת 1933 היה בבחינת ‘צדיק נסתר’, ואת כל ספריו הוציא לאור בעילום שם.
בשנת 1911 הוציא לאור את ספרו הראשון. ובמשך חייו הוציא 23 חיבורים בהלכה. לכל ספריו קרא בשם: ‘חזון איש’: שמו הסתתר במילה אי”ש שהיא ראשי תיבות: אברהם ישעיה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לוילנא. גדולי וילנא הכירו בגדולתו, ובמיוחד העריכו ר’ חיים עוזר גרודז’נסקי, שהיה מנהיג היהדות בדורו והיה מתייעץ עם ה’חזון איש’ בבעיות הלכתיות ובבעיות ציבוריות. היה גם בקשר עם ‘החפץ חיים’, ר’ ישראל מאיר הכהן.
בבואו לארץ שכר דירה בבני ברק, שם חי כל ימיו. הוא מזמין רבנים מאירופה להקים שם ישיבות וכך הופכת בני ברק למרכז החרדי הגדול בארץ.
החזון איש עסק הרבה במצוות התלויות בארץ, והוא החיה את שמירת מצוות אלה. קיבוצי פועלי אגודת ישראל, באמצעות הרב קלמן כהנא שהיה בן ביתו של החזון איש שמרו את המצוות התלויות בארץ, ובמיוחד את שנת השמיטה על פי הנחיותיו.
נושאים עיקריים במשנתו:
לחזון אי”ש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב חברת הלומדים החרדית, שבה גברים אינם עובדים לפרנסתם אלא מקדישים את חייהם לתורה (תורתו אומנותו). הוא הטעים את חשיבות לימוד התורה, גם אחרי החתונה, על חשבון כל עיסוק אחר.
אחד המאבקים הגדולים בהם השתתף, היה המאבק נגד גיוס בנות. בעיצומו של הויכוח הציבורי והמאבק עם ראשי המדינה, נפגש עם ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, שבא לבית ה’חזון איש’ וביקש לשוחח עימו בעניינים העומדים על הפרק וביחסים בין דתים לחילונים. פרטי השיחה לא נודעו ברובם. בפגישתו אמר לבן גוריון כי על “העגלה הריקה” (היהדות החילונית-ציונית) לפנות מקום ל”עגלה המלאה” (היהדות המסורתית). משפט זה הפך להיות משפט מפתח ביחסים שבין הציבור החרדי לחילוני.
שמו נקשר גם לנושא ה”שיעורים”, הלא הם ה”מידות ושיעורי תורה” המוזכרות במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגר”ח נאה) פרסם מידות אלו במידות עדכניות (מטרים וגרמים). ה”חזון אי”ש” חלק על המידות שנקבעו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה.
ספר אמונה ובטחון: לצד כל ספרי החזון איש שעסקו בהלכה, התגלה לאחר מותו ספר אחד שעסק במחשבה: אמונה ובטחון, אשר נכתב כביקורת על תנועת המוסר. בישיבות המוסר (בעיקר בישיבת נובהרדוק) הונהג סדר עדיפויות חדש כשבראשו עומד ה”מוסרניק” ורק לאחר מכן – “הלמדן”. החזון איש התנגד לכך נחרצות וסבר שעיצוב האישיות נעשה רק דרך לימוד תורה ובדגש על לימוד הלכה, ולא על ידי שיחות מוסר.
נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט”ו בחשון תשי”ד (1953), ונקבר בבני ברק.
לחזון איש לא היו ילדים.
קישורים מעניינים:
על החזון איש בסדרה “הכל אנשים” של הטלויזיה החינוכית:
http://www.23tv.co.il/230-he/Tachi.aspx/230-he/Tachi.aspx
ערב עיון על החזון איש (בעיקר – דבריו של פרופ’ בני בראון):
המקור המופיע ב”אמונה וגאולה”:
בפרק ב’, מופיעים דבריו של החזון אי”ש על אמונה ובטחון, כחלק מהדיון על הגדרות שונות של מושג האמונה. בדבריו, באה לידי ביטוי המחלוקת שלו עם תנועת המוסר – כאשר הוא מצטט “טעות נושנת” של אנשים ביחס למושג הבטחון בה’. הוא יוצא נגד התפיסה שניתן להאמין ש”יהיה טוב” ושה’ לבטח יושיע אותנו. שהרי, אומר החזו”א, כל עוד לא נתברר בנבואה גורל העתיד אין לדעת מה יהיה. על כן יש לעסוק בהשתדלות אנושית (עד גבול מסוים) – גם זאת בניגוד לשיטת רוב בעלי המוסר אשר דגלו בהשתדלות מינימלית בלבד. מצד שני, אל לו לאדם לרדוף בהשתדלותו אחר נדיבים ושרים אלא מוטב לו שיעסוק בתורה. כאן אנו רואים את מרכזיות הערך של לימוד התורה בתפיסת עולמו.
השאר תגובה