פרט וכלל – מערך שיעור

הפרט והכלל בעולם האמונה

להיות חלק ממשהו שלם

העולם המערבי מדגיש מאוד את ערכו ומעמדו של היחיד: השיח הדמוקרטי מדבר על זכויות הפרט. המדינה הליברלית רואה עצמה מכשיר לרווחת האזרח, החינוך כיום מכוון כל יחיד למימוש עצמי. בתך העדפת האינדיבידואליות שמעניקה לפרט מקום מרכזי, באה התפיסה היהודית ומציגה עמדה הפוכה: הכלל הוא העקר.

אדם מישראל אמור תמיד לתפוס עצמו כ”חלק”: “אני רק חלק ממשהו שלם”. הישות המקורית היא הכלל = עם ישראל. כל יחיד תופס חלק בישות הכללית. הדברים מומחשים במשל של אברים בגוף. אדם רגיל רואה בגוף הפרטי שלו את ה-‘אני’, השלם הוא היחיד, האברים נתפסים כחלקים בגוף, כך העם הוא השלם, כמו גוף אחד, הפרט הוא אבר בגוף.

הרב שקופ קובע: “והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה”.

ריה”ל מסביר: “כי היחיד בקרב הציבור הוא כאבר יחיד בכלל הגוף…”

הרב סולובייצ’יק מתאר את המעבר מחשיבה פרטית לתפיסה כללית בתהליך שעובר על איוב: “העלאת יחוד אישי ליחדות ציבורית”. “איוב נפדה מן המצר האגואיסטי ונכנס למרחב הסימפטיה עם הציבור וההצטרפות לזולת… ההתבדלות הופקעה, ובמקומה הופיעה התחברות”.

המחשת הרעיון לתלמידים יכולה להיעשות בשיר: ‘רקמה אנושית’ ; מילים ולחן: מוטי המר. הפזמון של השיר:
כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 

עיון מורחב: כל המילים,  רקע וניתוח של השיר: http://tarbut.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=9b0a7f9a-d0fc-496a-8d85-1ef9bd388837&lang=HEB

אפשרות נוספת להמחשת התפיסה האורגנית = כלל ישראל כמעין ‘יצור’ אחד,

סרטון על כוורת הדבורים (יש הרבה סרטים) שניים לדוגמה:

https://www.youtube.com/watch?v=VsCmSWoF8PY קצר – כארבע דקות

https://www.youtube.com/watch?v=x7cX2cjFunw ארוך – כרבע שעה

הסבר: כל דבורה נראית לכאורה יצור עצמאי לגמרי – יש לה ראש, רגליים, כנפיים, פה וכו’ אבל מתברר שהיצור החי שמתקיים ומתרבה זה לא הדבורה הפרטית אלא הכוורת. יש חלוקת תפקידים כל ‘פרט’ הוא ‘איבר’ בכוורת: ‘המלכה’ מטילה ביצים – היא ה’רחם’ של הכוורת. הפועלות הם ה’פה’, ה’ידיים’, ה’רגליים’ וה’עיניים’ של הכוורת…

כך כל אדם מישראל יש לו קיום פרטי, אבל ה-‘יצור’ שמתקיים בנצח זה עם ישראל.

הכוורת מתקיימת בגלל שכל דבורה (כאילו) מתחשבת בדבורים האחרות ומודעת לעובדה שהכוורת תתפתח, תגדל ותתרבה רק מתוך שיתוף פעולה של הדבורים.

הערה: אין כאן חלילה חינוך לאחידות. אין ציפייה שהפרט יבטל את מעמדו, מקומו והמימוש העצמי שלו.

עמדה נכונה משלבת בין הפרט והכלל, כמו תזמורת שמנגנת יחד אבל כל נגן ונגן עובד לבד על התפקיד שלו וגאה על השותפות שלו בתזמורת.

דרך מיוחדה 
(אורות הקדש כרך ג’ עמ’ רכא) 
“כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. 
…הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל…

ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד’ עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו.”

הרב קוק מביא כאן עקרון שמופיע בספרים: ‘מהאות המיוחד שלו’ כל אדם מישראל הוא בבחינת ‘אות’ מספר תורה. ספר תורה שחסרה בו אות הוא פסול – מכאן מעמדו וחשיבותו של כל פרט עבור הכלל. אות יחיד הוא חסר משמעות ללא האותיות הנוספות שמרכיבות מילים, משפטים ופרשיות ומעניקות את התכן והקדושה לספר התורה. היחיד מאבד את ערכו כפרט שמתנתק מכלל ישראל.

הרב שמעון שקופ

התפיסה של הרב שקופ מבוססת על האפשרות של אדם להרחיב ברוחו את מעגל ה-‘אני’ שלו. לא לוותר על העצמיות אלא לכלול אותה בתוך היקף רחב יותר. ילד קטן עסוק בסיפוק הצרכים הגופניים שלו. לקראת הבגרות הוא קולט לפתע שהוא חלק ממשפחה: יש לו אחים והורים; הוא שותף לקבוצת חברים. מעתה הוא לא שקוע רק בצרכים שלו, חשוב ויקר לו גורל המשפחה מפני שהוא חש עצמו חלק ממנה. חשובה לו הקבוצה שהוא משתייך אליה.

ככל שיתבגר ברוחו ובנפשו, יכלול מעגלים נוספים שיזהה אותם בתוך ה-‘אני’. הרב שקופ מוצא קשר ישיר בין המדרגה הרוחנית של האדם ורוחב היקף ה-‘אני’ שלו: “ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה-‘אני’ שלו, והוא בעצמו רק אבר קטן בתוך הבריאה”.

אפשר להמחיש את התהליך שמתאר הרב שקופ בעזרת סרטי ‘זום’

https://www.youtube.com/watch?v=HiN6Ag5-DrU (בחלק השני של הסרטון עד הסוף יש כניסה לממדים זעירים מאוד). הסרט ממחיש את היכולת של האדם להחליט מה ההיקף של העצמיות שלו.

ריה”ל

הדיון על היחיד והיחד נערך בתוך הסבר לערכה של תפילת ציבור (תפילת עמידה). ריה”ל מוצא שתי משמעויות לתפילת ציבור, לפיכך הוא מכנה אותה בשני כינויים:

1. תפילת הציבור: מצד הניסוח של המילים – התפילה מנוסחת רק בלשון רבים
2. תפילה בציבור: מצד המעמד – לעמוד לתפילה בתוך ציבור, במניין

לכל אחת משתי המשמעויות יש תפקיד שונה, ולכל אחת הוא מביא משל להמחשת התפקיד הייחודי:

1. תפילת הציבור: כדי שלא יאמרו דברים שמזיקים לחלק מהציבור. לכן התפילה מנוסחת רק בדברים שטובים לכולם.

אפשר להמחיש זאת בדילמה של שני חקלאים: אחד זורע חיטה, לכן מתפלל לגשם. השני קוטף כותנה בסתיו (גשם מזיק מאוד לכותנה) הוא מתפלל לעצירת גשמים לעת עתה. כל אחד משכנע את חבריו להתפלל כמוהו. כיצד תתפלל קהילת הכפר?

התשובה נמצאת בתפילת הציבור: מתאריך ז’ חשוון כולם מתפללים לגשם. האיכר עם הכותנה יקטוף אותה עד תאריך זה והאיכר עם החיטה יזרע אותה לאחר תאריך זה.

ריה”ל מביא לעניין זה משל שעוסק בירידת הגשם. בשונה מהצלחה כספית או קשיים בריאותיים, שהם ‘גורל’ אישי – פרטי, הגשם מגיע אל הכלל. אין גשם פרטי. כך ממחיש ריה”ל את המשמעות של תפילת הציבור. אתה לא פונה ומבקש על עצמך אלא על הציבור. גם הקב”ה לא נענה לנו כפרטים אלא כציבור: ברכת הגשם והיבול, קיבוץ גלויות, השבת המשפט, ביעור הרשעה, שכר הצדיקים, בניין ירושלים, ביאת המשיח… כל הנושאים הללו אינם ‘גורל’ פרטי אלא שאיפות של כלל ישראל.

1. תפילה בציבור: ריה”ל מדגיש את חולשתו של היחיד לעומת עצמתו וכוחו של הכלל. תפילה שלמה יכולה לעלות רק מתוך הכלל, אצל היחיד ימצאו תמיד חסרונות.

משל להסבר מצייר ריה”ל על פי ההגדרה של אפלטון את המדינה, כהכרח מעשי של היחידים להיעזר זה בזה: “מדינה מתהוית… כיוון שכל אחד מאתנו אינו דיו לעצמו הוא זקוק לרבים זולתו… אחד מסתייע איפוא בחברו, בזה לצורך זה, ובזה לזה וכך בשל ריבוי הצרכים הרי הם מכנסים שותפות ועוזרים רבים לישוב אחד ולישוב זה שבצוותא קראנו בשם ‘מדינה'” (ספר המדינה עמ’ שס”ט). התלות ההדדית של הפרטים לקיומם הרוחני היא גם סיבה להתפלל יחד. ריה”ל לא מסתפק בתפיסה האפלטונית שבאה מנימוק פרקטי, ריה”ל ‘מקדש’ את החשיבה הפילוסופית כשהוא מתאר את היחיד כאיבר בכללות הגוף. כאן היחד איננו הכרח לקיום מעשי בלבד, אלא מהות של זהות רוחנית: “אני לא אדם פרטי אני חלק מכלל ישראל”.

הרב סולובייצ’יק

הפרק עוסק בדמותו של איוב. איוב צדיק גדול אבל צדיק רק לעצמו. הרב סולובייצ’יק מביא לכך סימוכין בפסוקים שמתארים את איוב מרבה בקרבנות אבל מתוך דאגה לבניו בלבד: “ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים” (א; ה).

בהמשך המאמר (שלא בחומר הנלמד) רומז הרב סולובייצ’יק שזה חטאם של יהודים אמידים בארה”ב, שאינם עסוקים בגורלם של כלל ישראל.

התפילה ממחישה יותר מכל את המרכזיות של ראיית הכלל, הרב סולובייצ’יק מצטט את הגמרא: “לעולם לישתף איניש נפשי בהדי ציבורא”. (ברכות ל.) ומסביר: “להשתמש במטבע התפילה שנקבע על ידי האומה, לכלל את עצמך עם הרבים ולשאת בעל הזולת… אידאה של חסד המתגשמת על ידי המתפלל בהעלאת יחוד אישי ליחדות ציבור”.

חשוב לציין שבפרק זה יש הד לדיון אחר שמלווה את המאמר ‘קול דודי דופק’; התמודדת אמונית עם סבל: הרב סולובייציק מבחין בין איש גורל – שלא מוכן להשתנות ולכן מחפש הסברים לסבל, ובין איש יעוד המבין שהסבל נועד לחולל שינוי בדרכו.

לתפיסת הרב סולובייצ’יק, התלונות של איוב באות מתוך תפיסה של גורל, הוא מתקשה להבין ולהצדיק את סבלו הרב.

תשובה ד’ לאיוב היא קריאה לעבור לתפיסה של ייעוד. בכלל לא לנסות להבין או להצדיק את הסבל אלא לראות בו קריאה לשינוי – כאשר איוב יעשה שינוי בעקבות הסבל שלו, הוא יוכיח שהפך מאיש גורל לאיש יעוד.

השינוי שנדרש איוב לעשות הוא לעבור מאדם שקוע בעצמו – מאדם שחי בפרטיות ובלעדיות, להיות אדם שחי וחושב על הכלל.

ההוכחה לשינוי שמתרחש אצל איוב היא הנכונות שלו להתפלל למען אחרים – למען הרעים שלו שהקשו עליו לאורך כל התקופה. סיפור איוב מסתיים רק לאחר שאיוב מחולל שני שינויים אלו (מאיש פרטי לאדם כללי; מאיש גורל לאיש יעוד).