האדם לא נברא אלא להתענג? – עיון בדברי הרמח”ל בפרק א של מסילת ישרים

כל אדם הקורא את פרק א של מסילת ישרים נתקל בבעיה.

מדובר הרי בספר מוסר, המטיל על האדם חובה תמידית לפשפש במעשיו ולעבוד על מידותיו, והנה דווקא בפתיחתו קובע הרמח”ל כי “יסוד החסידות” הוא “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו”!

המילים ‘תענוג’ ו’הנאה’, אפילו כשהן מוזכרות ביחס לה’ ולשכינתו, מעוררות אצלנו תחושות של אגואיזם ותועלתיות וקשה לנו להלום אותן עם “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה”.

נכון הוא, שבפרק יט הרמח”ל מציב אידיאל אחר לחלוטין:

“שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה”.

ניתן לומר שרק בדברים אלו מגיע הרמח”ל למגמה האמיתית של החסיד ואילו בפרק א הוא עסק בדרגה של האדם הרגיל וההמוני. (ראה מדריך למורה בעניין זה)

ובכל זאת פתיחה זו של פרק א עדיין דורשת הסבר יסודי יותר.

מסתבר שגם הרב קוק התמודד עם שאלה זו. וכך הוא מתאר את הבעיה:

“כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד’ וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הנצחי נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס, ואהבת התענוג שביסוד זה ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה”

(אורות הקודש ג, עמ’ קסז)

תשובתו של הרב קוק היא שמושג “התענוג” נתפס על ידינו באופן גס, בגלל קטנותנו אבל בעצם “מושג תענוג זה של התענגות על ד’ הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי” (שם). תענוג שכזה, לפי הרב קוק, איננו סותר מסירות והתמסרות אידיאליסטית, אדרבה- הוא זהה עמם, אלא שבמושגים שלנו תענוג והנאה נדמים כמנוגדים לאידיאלים.

כדי לסבר את האוזן ניקח לדוגמא אדם שיוצא למילואים. הוא עושה זאת מתוך חובה לעמו חרף העובדה שזה דורש ממנו מאמצים וויתורים לא מעטים. והנה, נניח שבא אליו מישהו ואומר לו, דע לך שלא מספיק ללכת מילואים אלא שיש גם ליהנות מזה. אם תלך רק בשביל למלא את חובתך עשית חצי עבודה, אך אם תלך מתוך תחושת הזדהות עמוקה ותלמד ליהנות מכל רגע שאתה נמצא שם תגיע לדרגה גבוהה יותר.

כך גם הרמח”ל. בתחילת הספר הוא בא ואומר לאדם –רוצה לדעת מה הדבר הכי חשוב בעבודת ה’ ובתיקון המידות? התשובה היא – שתחוש תענוג והנאה בעבודה זו. בכך הוא בעצם מורה לאדם שהעבודה שהוא הולך לעשות אסור לה שתסתור את רצונותיו ובחירותיו הכמוסות ביותר. אם העבודה המוסרית  גורמת לאדם רק תחושת מחנק וקושי, סימן שהוא לא ‘נכנס’ אליה באמת.

נכון, אומר הרמח”ל, המקום שבו ניתן להרגיש ‘תענוג’ אמיתי בעבודת ה’ הוא העולם הבא, שכן בעולם הזה ישנם ‘תענוגות’ שקריים רבים שמטעים את האדם ומשכיחים ממנו את התענוג האמיתי. ובכל זאת, אין פירושו של דבר שבעולם הזה האדם מתייסר וסובל בקיום המצוות ורק בעולם הבא המצב יתהפך, שהרי הרמח”ל מביא דוגמאות מדברי דוד המלך, שכבר בעולם הזה ידע להגיד: “ואני קרבת אלוקים לי טוב” ועוד. העולם הזה הוא מקום העבודה וההכנה בו רוכש האדם את הכלים להרגיש את הדבקות בד’ כתכלית הראויה והמענגת ביותר – על ידי התורה והמצוות – גם אם הוא עדיין לא יכול לחוות זאת באופן ממשי ומלא.

לא לחינם מהווה הרמח”ל מבשר הן של תנועת החסידות מיסודו של הבעש”ט, והן של ‘המתנגדות’ הליטאית (כדברי הרב ‘הנזיר’). שכן מצד אחד הוא מעמיד את עיקר תפקידו של האדם על ‘העבודה’- קיום תורה ומצוות – ולא מדגיש ערכים דתיים כלליים כמו שמחה, תפילה ודבקות, אך מצד שני הוא קובע כי תכלית הכול הוא התענוג, דהיינו האיחוד בין רצונותיו של אדם לרצונו של מקום.

אם נמשיך ונפרש את דברי הרמח”ל לאור משנת הרב קוק, נאמר כי במהלך העבודה הרוחנית שאדם עובר, הוא הולך ומבין כי עבודת ה’ איננה השתעבדות לעצם זר ומנוכר שבגלל כוחו רוצה שיעבדו אותו, אלא שה’ הוא הוא מקור העונג וההנאה, ורק בעבודתו ימצא האדם את עצמו.