בפוסט זה תמצאו קטעים שונים אשר כולם מתקשרים בדרך זו או אחרת לדבריו של הרב צייטלין. כדאי להשתמש בהם על מנת להעמיק את הדיון הכתתי (בהתאם למסגרת הזמן ורמת הכיתה)
יונתן רזאל – עכשיו אני עף
המילים של השיר:
קול גלגל החמה מנסר ברקיע
ממלא את חלל העולם בקולו
אבל קולו לא נשמע לאזנינו
המולת העולם משתיקה אותוקול פעימות הלב ממלא את גופנו
מרעיד ומהדהד בפעימותיו
אבל קולו לא נשמע לאזנינו
בגלל רעש הגוף שמעליואבל עכשיו אני עף
ואין שום רעש שיעצור יגביל אותי
אבל עכשיו אני עף
ואין שום רעש שיעצור יגביל אותי יגביל אותיקול נשמת האדם ממלא את חיינו
מציף את חדוות החיים באורו
לעד קולו יישמע בתוכנו
אין שום רעש שיכול לעצור אותואבל עכשיו אני עף
ואין שום רעש שיעצור יגביל אותי
אבל עכשיו אני עף
ואין שום רעש שיעצור יגביל אותי יגביל אותי
וכך כותב רזאל על שיר זה:
מקור זה מתקשר לדבריו של הרב צייטלין לגבי הקולות הפנימיים שבאדם קולות שאדם משתיק על ידי רעשים חיצוניים.
כפי שאומר השיר – אם היינו לרגע מצליחים להשתיק את אותם רעשים חיצוניים היינו מצליחים לשמוע פנימה.
תכשיטי זהב וצעצועי פלסטיק / קובי אוז
לפניכם קטע שכתב קובי אוז לפני מספר שנים בהזמנה ששלח לבר מצווה המחודשת שלו שחגג בגיל 40
“בשבת המתקרבת (שבת תשוּבה) אעלה לתורה ואשיר את ההפטרה שעליה ויתרתי בבר המצווה שלי.
זה יהיה תיקון ראוי ביני ובין סבי היקר ז”ל במיוחד בשבוע שבו אני חוגג ארבעים שנות קובי.
אתם מוזמנים להגיע בבוקר שבת 26.9 לבית הכנסת השכונתי ברח’ רש”י 63 בתל אביב
ב7:30 (למהדרין) או ב9:00 (למתנמנמין),
לשמוע אותי פועה את הפטרתי כדרדק נרגש,
לרגום אותי (בקטנה) בסוכריות גומי רכות מאוד (שלא לשבור את משקפיי)
ולברך על אלוף הארק ושאר מיני תרגימה”.
“לא היה לי מושג שבר-המצווה שלי, תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי מלחמת תרבות. כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, התנ”ך היה בשבילי ספר מדע בדיוני מסקרן ואילו המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר מצווה?
שבת חתן בבית כנסת, אני צריך להיכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, עם התפרצויות האפצ’י של הטבק להרחה שהיה מסתובב שם בין האפּים התפוחים ואסור לי להסתתר כהרגלי מאחורי מבט ספקני. אני אמור לעלות אל הבמונת כשמעליי הבד המפוספס המוזר שאף פעם לא הצלחתי לשים על עצמי בלי להרגיש שנכשלתי, כיפה על השביל באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה.
סבא שלי הפייטן – רבי ניסים מסיקה ז”ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי, הוא ראה שאין עם מי לדבר וויתר. בכלל הוא האמין בלוותר, מצוות היהדות היו בעיניו עונג, ללחוץ עליי לקיימן – לא עלה על דעתו. הוא וויתר אז גם אני וויתרתי. וויתרתי על ההפטרה. תייש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי.
27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופיים של סלסוליו, בייחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, קריית מלאכי, שדרות, ורחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.
העולם הגלובלי נלחם על כל ילד. הוא משפיע על כל אחד מאיתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים. אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר.
כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש. אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?
בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים, את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ’ חריף ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרחני רב תרבותי. אמנם נהניתי, רואים בווידאו, וחודשים ריכלו בחוצות שדרות על האירוע הנוצץ שהתנהל באולמי דקל באשדוד, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב.
לכולם יש את העולם הרחב והצבעוני אבל רק לי יש את סבא שלי והוא זהב טהור.
הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר.
מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי הוא בד”כ זול הרבה יותר מעבודת יד.
מסתבר שלאורך זמן מנצח הגעגוע לקוסקוס המסורתי אפילו את הגבות של אהרוני.
כאמור, ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה לmp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחורי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר, קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב”.
השאר תגובה