איזה געגועים!!  געגועיי..  יואו איזה געגוע..,

התגעגתי.., אל תגידי שלא התגעגת..!  כולי געגועים

מה אנחנו מתכוונים שאנחנו אומרים/כותבים את המילה געגוע?

האם אנחנו באמת מתכוונים לזה? ומה קורה כשאנחנו פוגשים אדם שהתגעגענו אליו?

אז מה זה געגוע לאלוקים?  למה אנחנו מתגעגעים?

האם זה משהו שפגשנו בעבר? או משהו עתידי? או גם וגם?

הרב הלל צייטלין – מערך שיעור

“על הנשמה”

במקור זה מסב הרב צייטלין את תשומת ליבנו – לקיומה של הנשמה. אותו כח פנימי רוחני שדורש מן האדם התנהגות מוסרית, שלא נותן לו מנוח ומאלץ אותו לחפש פשר לחייו.

פתיחה

להקרין לתלמידים את הסרטון הבא

סרטון זה מתעד מפגש מקרי בין שלמה ארצי לבין חסידי בעלז – אשר הקליטו שיר באולפן לידו, כאשר ארצי שומע את השירה הוא מצטרף אליהם בהתרגשות.

לדון עם התלמידים –

מה גרם לשלמה ארצי להצטרף לשירה? מה כל כך מרגש אותו? למה הוא מתגעגע?

ניתן לשאול – האם יש רגעים בהם אתה מצליח לשמוע או להרגיש את הנשמה שלך? מתי? מה מאפשר זאת? כיצד זה בא לידי ביטוי?

למה רוב הזמן אנחנו לא כ”כ שומעים את הנשמה?

מפגש עם הטקסט

סיכום המקור:

לכל אדם יש קול פנימי – קול נשמתי. קול זה הוא קול תמידי שמלווה את האדם גם אם לא תמיד הוא שומע אותו.

אנחנו בכל זאת יכולים להרגיש קול זה בנקודות שונות בחיינו –

1. הפחד לפני החטא

2. ייסורי מצפון לאחר החטא. אלו קולות חזקים מאוד שעולים בתוכנו, שקוראים לנו לשוב בתשובה. לעיתים קרובות קשה לנו לשמוע קולות אלו ולכן אנו משתיקים אותם על ידי עוד ועוד חטאים ותאוות.

3. געגועי עולם ותחושת חוסר סיפוק תמידי. שכן האדם מתגעגע למשהו אלוקי רוחני – “משהו שאין לו תחילה ותכלה”

להדגמת רעיון זה ניתן להקרין את הראיון שנערך עם נעה ירון דיין ובעלה יובל דיין – שניהם חוזרים בתשובה.

(הסרטון די ארוך – ניתן כמובן לבחור רק קטעים מסוימים – בהם בני הזוג מתארים את הריקנות או את הצימאון למשהו רוחני יותר)

בנוסף או במקום ניתן להקריא את הקטע הבא – בו מתארת נעה ירון דיין את חייה:

סיפורה של נועה ירון – דיין

בגיל 23 הגשמתי את כל החלומות שהיו לי להיות כוכבת ומפורסמת. היתה לי תוכנית בגלי צה”ל, תוכניות אירוח בערוץ 2, תוכנית קבועה בערוץ הילדים. היתה לי קריירה מצליחה, עשיתי כסף, לא הייתי עשירה, אבל היה לי מספיק כסף לגהץ בוויזה כמה שרציתי, רק כדי לזכות באיזו שמחה, אולי באיזושהי רוויה. הפרצוף שלי היה מרוח על שערי עיתונים, הרגליים התנוססו על האוטובוסים עם פרסומת של לבן. הלבן שישנה לכם את החיים, כביכול, ישנה לכם את הבוקר. עם הלבן תרגישו צעירות וקלילות ויפות וטובות וחיוניות ואתן מוכנות לנסות את כל הסקאלה, מלבן ועד פרוזאק, רק כדי להרגיש טוב. הייתי אריזה יפה. מוכרים לנו מוות באריזות יפות. כולנו נמצאות באותו מצב. זו המחלה של הדור שלנו. בחוץ אנחנו נראות מיליון דולר ובפנים בוער משהו. כל אחת חושבת שמשהו אצלה לא בסדר, שהיא קצת מטורפת ושיש לה איזה דפקט.
אז, בימי חילוניותה, היו חייה של נועה ירון אינטנסיביים במיוחד: היא היתה מגישה בגלגל”צ, עם ניסיון קצר בתוכנית בערוץ 2, שהיה אז בתחילת דרכו. בגל”צ עבדה במחלקת החדשות, לצדו של אלכס אנסקי. נכתב עליה שהיא מצחיקה, אסרטיבית, שולפת מהמותן ובעלת פוטנציאל אדיר.
“הייתי חוזרת מיום שלם של צילומים מאופרת ולבושה בבגדי מעצבים”, מספרת ירון בהרצאה, “שלוש שעות הספר סידר לי את התלתלים, כדי שהשיער יקבל את `המראה הטבעי`. צילמו אותי פה, צילמו אותי שם והייתי אומרת לעצמי, `נועה, את בתוך עולם של פלסטיק. הכוסות מפלסטיק, הפרחים מפלסטיק, הקירות מפלסטיק, הבגדים מפלסטיק, החיוך מפלסטיק, תרבות של פלסטיק, והפלסטיק הזה חונק אותי, נכנס אלי פנימה. בפנים אני כלום, מרוקנת. הפנימיות שלי לא מעניינת את אף אחד. כלום, כלום, כלום.

הייתי גומרת את התוכנית, הולכת לתיבת הדואר, מקבלת ערימת מכתבים מילדות בנות 12 שכל מה שהן רוצות בחיים זה להיות כמוני. זה מה שהן רוצות, להיות בתוך האשליה, דוגמניות, זמרות, שחקניות, מנחות, העיקר להיות מפורסמות. הייתי נועלת את הדלת פעמיים, מתמוטטת, מורידה את שכבות האיפור לכיור ורואה את עצמי נשטפת למטה לכיור, לביוב, ביחד עם המייק אפ. הייתי מגלגלת את התלתלים בגוגול מאחורי הראש, יושבת על המיטה ובוכה ובוכה ובוכה. ובוכה. בכי שאף אחד לא ידע עליו. מי ידע על הדמעות? כולנו רוויות בדמעות האלה. כולנו בוכות, כולנו רוצות גאולה, לכולנו נמאס. את הצעקה הזו צריך להפנות לאחד ששומע.

מה שקורה כל הזמן זה שהנשמה היא בת ערובה של הגוף. הנשמה לוחשת, אבל אין לנו זמן אליה, אנחנו משתיקים אותה כי אין זמן, העולם הולך מהר מדי. את גומרת את התיכון, את הצבא, אחר כך טסה לחו”ל וחוזרת, ואומרים לך קודם תלמדי, תעבדי, ייוולד לך ילד, הילד יגדל, יתבגר, אחר כך יהיה טוב. רק נעבור דירה, רק נפתח מרפסת, רק נחליף מיטה, רק נשפץ את המקלחת, רק נמכור את הדירה ונעבור לבית אבות ואז יתחילו החיים האמיתיים.

אמרתי לעצמי, עוד רגע אהיה מאושרת, ואנחנו לא נהיה מאושרות, אלא אם כן נוציא את הנשמה החוצה, נגיד לגוף: אתה עבד. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכסות עליו צריכה לרכוב הנשמה, אבל מה קרה? הכל התחלף. העבד נהיה מלך והמלך עבד.

יש רק דרך אחת לצאת מזה. אין מפלט אחר. מוכרים לנו מימין ומשמאל קרם כזה וקרם כזה, וסדנה כזאת וסדנה כזאת ותעשי ככה ותעשי ככה. עד שלא תתני לנשמה את מה שהיא דורשת – לנצח תהיי בגלות“.

דיון

• מהי הנקודה המשמעותית שלקחת מתוך דבריה של נעה? מדוע?

• אנו מכירים אומנים רבים שמתארים תחושות דומות לאלו שמתארת נעה – יש לי הכל בחיים אני מצליח ומפורסם ובכל זאת אני מרגיש שאין לי כלום. ממה נובעות תחושות אלו? כיצד קשור למקור שלמדנו?

• האם תחושות אלו רלוונטיות רק למפורסמים או לחוזרים בתשובה? להאם אנחנו כאנשים דתיים גם יכולים להרגיש תחושות כאלו?

• כאן המקום להרחיב – על ייסורי המצפון לאחר מעשה לא טוב, על הקול הקורא לי לתקן, על מה אני עושה כשאין לי כח לשמוע את הקולות הללו.

• תחושת חוסר הסיפוק – אפשר לקנות הרבה בגדים – ומיד שוב להרגיש שאין לי מה ללבוש, לקנות פלאפון חדש ומשוכלל – אך תוך ימים כבר ארצה חדש יותר. אנחנו מנסים לתת מענה חומרי לתחושת שהן רוחניות, וכל עוד לא נבין זאת תמיד נרגיש לא מסופקים.