שיהיו גלויינו וצפוננו שווים

בשיר החדש שלו “צדיק” מתאר שולי רנד את הפער בין איך שתופסים את “הצדיק” מבחוץ לבין איך הוא מרגיש מבפנים.

מילות השיר:

צדיק / מילים ולחן שולי רנד

מדבר על אמונה, אבל כולך אחוז בטבע / כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע / איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר? / כמה חשוב זה לב פתוח, אתה אומר, אך את ליבך לאחר לא תסגיר.

כלי מחזיק ברכה הוא השלום, ואין שלום עם עצמך / אל תעשו תורה קרדום, פגיון וחרב תורתך / על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ / משנתך סדורה, ברורה – בחדרים חמץ.

איך הוא פוסע בנחת, בגאון / משתכר, מסתחרר מקולות ההמון / הם קוראים לו צדיק, אשריך צדיק.

בחיק הכסיל ינוח כעס, חמת פתנים היא חמתך / טיפש עובר ימיו בלי מעש, אתה טובל בעצלותך / איך תזכור מאין באת, כשאתה לא זוכר לאן אתה הולך / אני יתוש קטן מלמטה, אתה אומר, שוין, אבל בליבך שד מִיַעַר מוׂלֶך.

איך הוא פוסע בין אור לשיגעון / מהדס מעדנות על ראשי ההמון / הם קוראים לו צדיק, אשריך צדיק.

הי צדיק, תנוח, תעצור / עד מתי תתעקל, עד מתי תלך סחור סחור / הרי אתה יודע שכלום לא יעזור / דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור.

אף אחד כבר לא דוחק בי מה לך נרדם / לילותיי כבר לא באים לתבוע עלבונם / איך אוכל ממך לברוח, אנה אמלט? / צדיק במותו עוד חי, אני בחיי כבר מת.

הי צדיק, בין כסה לעשור / לעצמך מה תספר, מה לעצמך תמכור / הרי אתה יודע שכלום לא יעזור / דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור.

השיר יכול לפתוח נקודות רבות לדיון.

נקודה ראשונה לדיון –

המרחק בין איך אני נראה כלפי חוץ לבין איך אני מרגיש באמת. מה יוצר את הפער? למה לפעמים אנחנו מרגישים בהצגה – מקיימים מצוות בלי להרגיש שום דבר באמת, (או להפך) האם יש דרך למנוע פער זה?

רבנו בחיי מדגיש בדבריו בהקדמה לחובת הלבבות עד כמה חשוב שלא יהיה פער כזה

וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע כִּי הַכַּוָּנָה וְהַתּוֹעֶלֶת בְּמִצְוֹת הַלְּבָבוֹת הֵם – שֶׁיִּהְיוּ גִּלּוּיֵינוּ וּצְפוּנֵינוּ שָׁוִים וּשְׁקוּלִים בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, עַד שֶׁתִּהְיֶה עֵדוּת הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן וְהָאֲבָרִים שָׁוָה, וְיַצְדִּיק כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ וְיָעִיד לוֹ וְלֹא יַחְלֹק עָלָיו וְלֹא יִסְתֹּר דְּבָרָיו, וְהוּא אֲשֶׁר יִקְרְאֵהוּ הַכָּתוּב “תָּמִים”, בְּאָמְרוֹ: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ…”

על מנת להימנע מפער זה מציע רבנו בחיי – ללמוד את “חובת הלבבות” – במילים שלנו – ללמוד אמונה, להבין מה עומד מאחורי המצוות ולא רק לקיים אותם ‘על אוטומט’ כלפי חוץ.

נקודה שניה לדיון –

היחס לחולשות ולחסרונות שלי. מומלץ לקשר לתורה רפ”ב של ר’ נחמן (מופיעה בחוברת בסוף פרק רביעי)

כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל-יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חָס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ מִצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כנ”ל, וְעַל-יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל-יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ” כנ”ל…

על עניין זה כתב ידידיה מאיר בעיתון בשבע (כ”ד סיון תשע”ח)

…נו, אז מה כבר יכול לבאס ביצירה מרהיבה שכזאת? תורה מפוארת בקליפ מפואר. אני חושב שמה שתסכל אותי זה העובדה שרנד, ולמרבה הצער נראה לי שגם רבים מבני דורו שגילו בשעתו את האור הגדול של רבי נחמן, קצת התייאשו. אולי זה השנים שעברו עליהם, הבית, החברה, המשכנתא, הילדים. ואולי זה אנחנו שהפכנו אותם מוקדם מדי למורי דרך נערצים.

הם עדיין רוצים לתקן, להתגבר, להתמודד, אבל אם באלבום הראשון, שולי שר-ניחם “נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו”, בשיר הזה, עשר שנים אחרי, המצב כל כך קשה, שנדמה שעוד מעט גם אין צדיק, חלילה, התבוננת על מקומו ואיננו.

למה? למה לראות ככה את החיים? שלא תבינו לא נכון. לא ציפיתי ששולי רנד ישיר עכשיו “בואו נשתה לחיים בירושלים!”. מה פתאום. אבל מכאן ועד חשבון נפש קטלני כזה, שלא מרוצה גם מהמעשים הטובים, כי גם בהם יש זיוף ואין אמת עד הסוף – ארוכה הדרך.

עד היום, אפילו בשירים הכי מיוסרים של רנד (כלומר, בכל השירים שלו) תמיד הייתה גם נחמה ותקווה. קחו את השיר העצוב ביותר והמפורסם ביותר שלו, “אייכה”. מה השורה התחתונה? “נשמה קדושה, אל נא תבכי, שבורת כנף / הן תעידי עליי כמה הייתי נכסף”. נו, ועכשיו מה? הוא בעצם אומר שגם את זה אין, כי גם הכיסופים הם פייק-כיסופים ובלב פנימה יש חמץ. יכול להיות ששולי רנד עזב את ברסלב לטובת נובהרדוק? שקעה חמה, שקעה נפשו? הרי אפילו בעולם המוסר השיטה התובענית הזאת לא התקבלה.

והכי הדאיג אותי לשמוע השבוע אנשים שאומרים “אין, השיר הזה בדיוק עליי. זה ממש תיאור של החיים שלי. אני מדבר דיבורים גבוהים, וגם עושה מעשים טובים, אבל הכול בעצם לא אמיתי”. סליחה, אבל בדור שלנו, ועל זה כמעט אין מחלוקת בין כל המגזרים והשיטות – כל מי שעושה מאמץ בכיוון טוב, יכול וצריך להיות מרוצה מאוד מעצמו.

בספר ‘ישמח ישראל’ מסופר איך האר”י הקדוש אמר לתלמידו רבי חיים ויטאל שכל מה שאנחנו יודעים על מידת הדין ועל תעניות וסיגופים שהיו עושים הצדיקים, נוגע לדורות הקודמים, אבל “בזמן הזה – אפילו צעקה ואנחה אחת אמיתית מעומק הלב מתקבלת לרצון לפני ה’ כתעניות רבות בשנים קדמוניות”. כך אמר האר”י לפני כ‑450 שנה. תקראו את זה שוב: “בזמן הזה – אפילו צעקה ואנחה אחת אמיתית מעומק הלב מתקבלת לרצון לפני ה’ כתעניות רבות בשנים קדמוניות”.

ואם כך בימיו של האר”י הקדוש, מה נגיד בדור שלנו ושל ילדינו? בדור של הבלבול והאינטרנט והשפע ושלל הניסיונות המורכבים, כמה נחשבת צעקה או אנחה אחת מעומק הלב?

 

אפילו נחמה ליבוביץ’ חשבה כך, מתברר. אין ספק שלפרופסורית הייקית היו דרישות גבוהות מעצמה, אבל היא סלדה מהחיטוט העצמי הנרקסיסטי הזה במניעים שלנו, מהניסיון התמידי לבדוק אם הדברים נעשים באמת “לשם שמיים” או לא. השבוע נחשפתי למכתב שכתבה לרב ד”ר רפאל פוזן, בסוגיה הזאת של בחינה עצמית נוקבת ומדוקדקת. שימו לב מה היא כתבה לו על ה”חפירות” האלה שאנחנו עלולים ליפול לתוכן: “האומנם זו הדרך? אם אתחיל אני עצמי לבדוק עצמי, בכמה אחוז נדחפתי ללמד, לנסוע לכל קצווי ארץ לתת שיעורים, לענות לאנשים אלפי תשובות לגיליונות – מפני שרציתי להרבות תורה בישראל, ובכמה אחוזים היה הדחף מפני שרציתי להרוויח כסף, ובכמה אחוזים יש כאן אהבה עצמית לשמוע דברי שבח – ושומעים, מחברים, מתלמידים – כשהשיעור מצליח, ובכמה אחוזים (אולי?) מזמן שנפטר בעלי יש בזה הרצון לברוח מן הבדידות, מן הבית הריק… מוטב לא לבדוק. והאם הדבר ניתן לבדיקה? נשאיר בדיקה זו למי שבוחן כליות ולב והוא ישפוט. אגב, כך אני מפרשת את הביטוי ‘אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש’. היינו, תעסיק אותו בעניינים רוחניים, מה שנקרא בפי הפסיכולוגים סובלימציה. זו הדרך היחידה. ובימינו – בוודאי”.

נחמה ליבוביץ’ נפטרה לפני יותר מעשרים שנה. אז בימינו – בוודאי ובוודאי.

בקיצור, הייתי משנה טיפה את הסדר במילים של השיר החדש, כדי שיתאים לדור שלנו:

כולך אחוז בטבע – אבל מדבר על אמונה / מצערך לא זז לרגע – אבל כואב את צער השכינה / בחדרים חמץ – על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ / כן, אתה צדיק, אשריך צדיק.

לטור המלא – https://www.inn.co.il/News/News.aspx/375057

תשובתו של שולי רנד לטור זה התפרסמה שבוע לאחר מכן בטורו של ידידיה מאיר בעיתון בשבע (א’ תמוז תשע”ח)

ידידיה היקר,

קראתי את המאמר שכתבת לגבי השיר “צדיק”. בדרך כלל אני לא נוטה לפרש שירים ולהתווכח על משמעותם. כל שיר נתון לפרשנות אישית במידה כזאת או אחרת, ובדרך כלל הפרשנות נגזרת מהמצב האישי שבו האדם נמצא בזמן שהוא נתקל בשיר, כך שאני לא הולך להתווכח עם החוויה האישית שלך. אבל מכיוון שעלתה בטור גם נימת דאגה לדור בכלל, ולציבור בעלי התשובה המקורבים לרבי נחמן מברסלב בפרט, חשוב לי להבהיר כמה נקודות.

א. השיר לא נכתב על אדם ספציפי חס ושלום, לא על רב או אומן או שדרן רדיו. אם חשוב לך לדעת מי עמד מול עיני כשכתבתי, עיין נא בחלק שבו אני עובר לגוף ראשון, ודו”ק.

ב. לעניות דעתי, גם תורה רפ”ב בליקוטי מוהר”ן (“אזמרה”), שמלמדת לחפש את הנקודות הטובות שבכל אדם ובעצמך בפרט, היא לא תורה שמצווה עלינו להכחיש את החלקים הפחות טובים שבתוכנו. הרי הם מציאות אצל כל אדם במידה כזאת או אחרת. מה כן? היא מצווה עלינו לברור ולשמוח במעט הטוב שיש בנו, ולראות גם במעט טוב חסד גדול מאת ה’ יתברך. אבל כשאדם מכחיש את הרע כביכול, איך ישמח במעט הטוב שיש בו? רבי נחמן ציווה על שעה ביום שבה אדם יתייחד עם ריבונו של עולם ויבכה ויתאונן על ריחוקו מהקדושה והאמת, ובשאר היום יהיה בשמחה.

ובשל מה ריחוקו מהקדושה? בגלל המשכנתא? בגלל צרות כאלה או אחרות? גם. אבל בעיקר בשל המידות הלא מתוקנות שלו, ובעיקר בשל חוסר יכולתו לקבל את החלקים הבעייתיים שלו ולהודות באמת. ואם יעשה את זה, אז יכול בשאר היום להיות בשמחה.

ג. מניסיוני, קשה מאוד לקיים את תורת “אזמרה”. שאלתי את עצמי למה. הרי היא לכאורה פשוטה ומתגמלת מאוד בהרגשה, שלא לדבר על העובדה שרבי נתן הפליג מאוד בחשיבות של ללכת ולחיות את התורה הזאת. התשובה שנתתי לעצמי, לעניות עניות דעתי, היא שלפעמים מורידים מהמשוואה את הגורם החשוב ביותר שלה: הקדוש ברוך הוא. אני טוב, ופעולותיי טובות בחסד ה’ יתברך, ויש בי פחות טוב ופעולותיי פחות טובות, וגם זה בחסד ה’ יתברך.

לגלות מי אתה – זה כואב. להודות בכך – זה כואב. לגלות את המרחק שלך מהאמת – זה כואב מאוד. וצריך לעשות פעולה פשוטה של הודאה והכרה כדי לעבור דרך הכאב הזה ולצאת לשמחה גדולה. לדעתי, השיר מציע נחמה. הוא לא מבקש ממך להתייאש מהיותך גם בעל פגמים, אלא רק להודות בזה כלפי עצמך, ומתוך כך לבוא להכרה עד כמה עצומים רחמיו של הקדוש ברוך הוא, שלמרות הכול, מחיה את האדם ואוהב אותו ללא קץ וגבול.

ד. מסופר על חסיד שבא לפני רבנו הקדוש והתחיל למנות את חסרונותיו ופגמיו, עד כמה הוא רחוק מה’ ובעל מידות רעות, שקרן ועצל. רבנו הקדוש הסכים איתו בכל מילה. הוסיף אותו אדם לחפש בעצמו חסרונות ורבנו אמר לו שהוא צודק, שהוא גרוע שבגרועים. עד שלבסוף נזדעק אותו חסיד והתחיל לטעון: “הרי לא יכול להיות שאני כל כך גרוע!” והתחיל למנות מעט דברים טובים שיש בו. וזאת הייתה תכלית כוונתו של רבנו. שאותו חסיד יתעורר לגלות בעצמו את הנקודות הטובות.

זאת לא הייתה כוונתי, אבל אם זכיתי שאתה, ידידיה, נזעקת מהשיר שלי ישר אל דרך חיפוש הנקודה הטובה של רבנו – אז אשרי וטוב לי.

שולי.