בס”ד

מהלך למידה – פרק ה:

דיון לפתיחה:

למה יש צורך באומנות?

אילו בעיות עלולות להיות לאדם דתי עם אומנות?

מתי אומנות היא ביטול תורה (אם בכלל…) ומתי היא קיום התורה?

מהיכרותכן עם הרב קוק, מה לדעתכן הוא יגיד על העיסוק באומנות?

 

 

  • שמות לא (181)

 

סיכום:

בצלאל בן אורי- מצד אחד יש בו רוח אלוקים. מצד שני- הוא בונה משכן עם מידות, חומרים וכללים מדוייקים. אז למה יש צורך ברוח ה’? מה אפשר ללמוד מכך?

ניתן לראות שכשרון העיסוק במלאכות של המשכן ניתנת מאת האלקים לצורך מימוש תכנית המשכן. כלומר – זהו כשרון שניתן מאלקים לצורך ביטוי הרעיון הרוחני בתוך עולם החומר.

 

 

  • הרב קוק- אורות הקודש (181)

 

סיכום:

כוח של יצירה רוחנית חופשית באה מתוך מודעות עמוקה לרוח העצמית של האדם, נאמנות לעצמיות, לאמת הפנימית. לכן- כשאדם יוצר מתוך עומק רוחני- הוא לא מושפע מהשפעות חיצוניות אלא הוא יוצר ע”פ טבע נפשו והוא נשאר נאמן לאמת.

מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח לבטא את הכישרון הזה, הוא לא יצליח לעצור את עצמו מביטויים שונים של כוח יצירה זה שחבוי בתוכו, וראוי  לו באמת לממש את הדחף הזה ולהוציאו אל הפועל– מהעולם הפנימי לעולם החיצוני.  

 

 

  • איגרת הראי”ה קוק לבית ספר לאמנות “בצלאל” (182-183)

 

דיון לפתיחה:

  • תלמידה מהאולפנה הולכת לכוכב נולד או נולד לרקוד- כיצד הצוות חינוכי צריך להגיב לכך?
  • מה צריך להיות היחס שלנו לתרבות שמסביבנו, שדוגלת בחוסר גבולות ומעמידה את המימוש העצמי במרכז?

סיכום:

תחיית האמנות מבטאת את תחיית ארץ ישראל ועם ישראל.

  1. הגאולה בדורנו, מתקדמת לאט לאט. למרות הירידות והעליות- היא תמיד מתקדמת. העובדה שיש דחף להרחיב את תחומי החיים גם לאמנות ויצירה, מורה על כך שיש חיים בריאים המתעוררים בלב האומה, שהיא מתעוררת לחיים. אחד מסימני הגאולה המובהקים, הוא הרצון להקים בי”ס לאמנות בארץ ישראל.
  2. משל: הילדה שושנה, הייתה חולה בקדחת קשה, במשך תקופה ארוכה מאוד. לאחר תקופה ארוכה- פקחה לפתע את עיניה וביקשה בלחש: “אמא, אני רוצה את הבובה שלי”.  כל בני המשפחה שמחים וצוהלים, גם הצעירים וגם הזקנים, כיוון שהם מבינים שהמשבר הקשה של מחלת הקדחתחלף.

כעת שושנה מבקשת בובה, בהמשך- תבקש גם דברים נוספים, ותעלה מעלה מעלה.

נמשל: ירושלים, שושנת העמקים, הייתה חולה במחלת הגלות הקשה, במשך תקופה ארוכה ביותר. לאחר תקופה ארוכה- מבקשת ירושלים ליצור אמנות חדשה. כולנו צריכים לשמוח על בקשה זו, גם הצעירים והזקנים, מתוך הבנה שהמשבר הקשה של מחלת הגלות– חלף. זהו אחד מסימני הגאולה והתחיה. כעת מבקשת ירושלים יצירת אומנות, ובהמשך תבקש גם עוד ועוד דברים הנצרכים לחיי האומה.

  1. רצון זה ליצירת אומנות, בנוסף להיותו אות חיים וישועה, יש בו גם:

א. פתח לפרנסה לאנשים רבים בעם ישראל, שיתפרנסו מתחום זה.

      ב.יכולת לפתח את כשרון האומנות והיופי בעם ישראל.

 

 

  • הרב קוק- הקדמה לשיר השירים (184-185)

 

דיון לפתיחה:

  • מה יש באומנות שהיא מצליחה להוציא כוחות נפש שדברים אחרים לא מצליחים לבטא?
  • האם כל אחד יכול להיות יוצר או רק אנשים מסויימים?

סיכום:

האומנות/ כוח היצירה (ספרות, ציור, פיסול) – מיועדת כדי לבטא את הרגשות והמושגים הרוחניים הנעלים שבאדם. להוציא מהכוח אל הפועל את המושגים הרוחניים המוטבעים בעמק הנפש. אך ביחס לרגשות הנמוכים והתאוות שבאדם- אין להשתמש באומנות כדי לבטאם, אלא להצניעם מהעין. הספרות ראויה לתאר את כל העוצמה הקיימת באהבה בין איש לאשתו. אך עליה להיזהר שלא לנטות לצד החומרי באופן שיפגום בטהרה הטבעית של אהבה זו.

כשם שעלול להיווצר חיסרון גדול מאוד, אם לא תתאר הספרות, את האהבה בין איש לאשתו, כך עלול להיווצר חסרון גדול מאוד, אם לא תתאר הספרות, את האהבה בין הקב”ה לכנסת ישראל. ולכן השלים שלמה מלך ישראל חסרון זה, בכתיבת “שיר השירים”.

אדם גס שהוא “חמור” במושגי אהבה, יבין באופן גס וחומרי את התיאורים הספרותיים העדינים והרגישים של אהבה. כך אדם נבל, שאינו יודע געגוע וכמיהה לא-ל חי, יתעקש ששיר השירים נכתב כתיאור של אהבה בין שלמה לאחת מנשותיו ואינו מכיל יותר מכך.

שיר השירים מתאר בקווים עדינים את האהבה העזה שבין כנסת ישראל לבין ה’  – המתבטאת בהיסטוריה של עם ישראל מתוך ימי חסד ובימי דין ושפך דם. לכן, אנשי קודש, שמרגישים את עוצמת האהבה בין ישראל לקב”ה – מבינים באופן נכון את “שיר השירים“. אנשים רדודים, שאינם חשים את עוצמת האהבה בין ישראל לקב”ה – מבינים את “שיר השירים” כשיר אהבה פרטי ונמוך.

רבי עקיבא, היה מלא באהבת ה’, עד כדי כך שכאשר סרקו הרומאים את בשרו ויצאה נשמתו, כשקרא “שמע ישראל”, במילה “אחד”, ואמר לתלמידיו שכל חייו רצה לקיים את מצוות קידוש ה’ והיה מוכן למסור נפשו על כך. דווקא הוא, יכול להעיד על “שיר השירים”- הוא שיר אהבה עמוק וקדוש בין הקב”ה לכנסת ישראל.

אצל רבי עקיבא, היו 3 אהבות המחוברות זו לזו: אהבה טבעית לאשתו, אהבה לאומה כולה, ואהבה לקב”ה.

משל: אנשים נמוכי קומה ולקויי ראיה (גמדים טרוטי עיניים), מסתובבים סביב שורת האבנים הראשונה של מגדל גבוה. כאשר הם נדרשים לצייר את אשר הם רואים- הם מציירים רק את השורה הזו. וכאשר מתארים להם את הכוכב הנשקף מראש המגדל- הם מבינים את התיאור באופן מאוד מצומצם, ע”פ יכולתם המוגבלת.

נמשל: אנשים רדודים, השקועים בתאוות– מביטים על רבי עקיבא, ורואים בו רק רועה פשוט המתאהב בבת אדונו היפה. רבי עקיבא מתאר את גודלו וקדושתו של שיר השירים– אך הם מבינים את שיר השירים באופן נמוך, ע”פ יכולתם המוגבלת. אולם, אנשים גדולים בעלי אופק ראיה רחב- יכולים להביט באופן נכון על רבי עקיבא, ועל “שיר השירים”.

 

 

  • הרב יחיאל וינברג- שו” “שרידי אש” (187-189)

 

דיון לפתיחה:

  • מהו, למיטב הכרותכן, היחס שצריך להיות בין הדת היהודית לחיים?
  • האם חינוך צריך להיות אחיד לאורך התקופות או שהוא משתנה? חשבו בעיקר על חינוך לדת/ לקיום מצוות/ לאמונה.

סיכום:

מאז ומתמיד הייתה הדת הישראלית חלק מהחיים, ולא הייתה כל סתירה בין האמונה לבין החיים. הדת היהודית היא תוך תוכה ופנימיותה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. החיים, על כל היבטיהם, הם ביטויים וגילויים לכוח האמונה ולדתיות היהודית. היהדות פירושה אנושיות מושלמת ומשוכללת. הדת הישראלית לא צמצמה את פעולתה לתחום של בית הכנסת בלבד, אלא התייחסה לכל תחומי החיים: הפרטיים והציבוריים  – חקלאות, כלכלה, צבירת הון ומעמד, בנייה, טכנולוגיה, רפואה, בריאות, מחקר, מדע, יצירה, אמנות, פוליטיקה וכו’. הם כולם צריכים להיות על פי הדת ומתוך הדת.

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”: השכינה שורה לא רק על התוצאה, אלא על העשייה עצמה. הדת רוצה להשפיע על האישיות כולה, על המחשבות ועל המעשים.

מצד אחד- דת ישראל היא דת אוניברסאלית – בכך שמתייחסת לעולם מסביבה. מצד שני- היא גם דת לאומית – בכך שמתייחסת ליצירה הלאומית המיוחדת של ישראל.

המצב הבריא והטבעי של עם ישראל, של אחדות החול והקודש– היה קיים בזמן התנאים האמוראים והגאונים.

איך נוצרה ההתרשמות שהדת שוללת את החיים והחיים שוללים את הדת? – האפליה כלפי היהודים החל ממסעי הצלב שללה את האפשרות לביטוי כוחות הנפש בכל מלואם במרחבי תחומי החיים. מרחב החיים המעשיים של עם ישראל הצטמצם ביותר [גטאות, איסור עיסוק וכו’]. כאשר נוצר מחנק לחיים הטבעיים– הדבר גרם גם לחולשה רוחנית והחל להיווצר נתק בין החיים הטבעיים לבין האמונה הדתית. כך – הדת פסקה להיות דבר שיש לו ביטוי בחיים, ולכן החיים הפסיקו להיות דבר שבדת.   במצב של חולי כזה, נוצר צורך להעמיד במרכז האמונה הדתית, את מושגי השכר והעונש (שהם נכונים לכשעצמם, אך בזמן כזה- נעשה שימוש יתר בהם). דבר זה הביא לדכדוך ולפגיעה גדולה בשמחת החיים הבריאה. הרגש הדתי חדל להיות חלק מדחף החיים הבריא וניזון רק מפחד המוות – דבר שמשקיע את האדם בפחדים ועצבות ומובילים לעייפות רוחנית. הדת נתפסה מעטה כעוינת ושוללת את החיים.

בתוך הגטו, נוצרו חיים חצויים בין רוחניות לחומריות, בין קודש לחול. היו אנשים צדיקים וקדושים, שהעסוק בתורה ובמצוותיה- מילא את חייהם בשמחה גדולה. אך, היו גם אנשים אחרים, שרצו לפעול במרחבי החיים הגשמיים- והדבר נמנע מהם. מצב זה, גרם להם לעצבות ולדיכאון.

ברגע שהחל מהפך באירופה שדגלה בחופש הפרט ושיוויון זכויות, חומות הגטו נפרצו –  ואז פרצו כוחות של צימאון לחיים בריאים ושלמים בסערה – מתוך מרידה בגבולות שהציב להם הגטו, ומתוך מרידה בדת ורמיסה של ערכים קדושים שכולם נתפסו כמזוהים עם גבולות הגטו ומחנק החיים.

כעת היהודים יכלו לעסוק בתחומי חיים מעשיים:

רפואה, מדע, משפטים, אמנות ועוד. אולם, העמדה הרשמית של הדת באותה התקופה, שללה עיסוק בחומריות. וכך, מצאו עצמם יהודים רבים מורדים במסגרת, ונוטשים את מסורת האבות, כדי לעסוק בתחומי החיים הבוערים בתוכם.

הזקנים לעומתם (ואולי גם כתגובה) הגנו על המסורת תוך היאחזות בצורת הדת השוללת חיים, והתנגדו לכל חידוש.

בתקופת משבר כזה הופיע הרש”ר הירש, והכריז שוב על היסוד הטבעי העתיק של הדת הישראלית: אין תורה ללא חיים, ואין חיים ללא תורה. הקודש והחול, הרוחניות והגשמיות- משולבים ביחד, בשמחת חיים טבעית ובריאה. את התורה והמצוות- אין לקיים רק בגלל “יראת העונש“, אלא יש לקיימם בעיקר מתוך “יראת הרוממות“, מתוך אהבה וחיבור טבעיים לקב”ה. צריך לקיים מצוות מתוך שמחה, סיפוק והזדהות. כך יתווסף טעם של קדושה והנאה עליונה, וזה יהווה גורם מרכזי ברגש החיים הבריא והרענן.