הרב קוק וביאליק – הרחבה ללימוד הנושא “אמונה ומימוש עצמי”

כותב: איתיאל גולד

 

מקובל לומר, כי דברי הרב קוק בקטע זה, מתייחסים לחיים נחמן ביאליק, שלמד בצעירותו בישיבת וולוז’ין המפורסמת. ביאליק שקע בלימוד התורה בישיבה והחל להיחשב ללמדן רציני. אולם, לאחר שנה וחצי, ביאליק עזב את הישיבה ובהמשך חייו לא חי כאדם דתי. למרות זאת, ביאליק היה קשור מאוד למסורת וללימוד התורה. בהמשך, ערך ביאליק (ביחד עם רבוצקי), את החיבור המופלא – “ספר האגדה”. בספר זה נאספו כמעט כל אגדות חז”ל, הוגהו וסודרו על פי נושאים. חיבור זה מראה על גדלותו של ביאליק בתורה – על מנת לכתוב זאת, יש צורך בהיכרות מעמיקה עם כל כתבי חז”ל – משנה, גמרא ומדרשים.  עובדה זו מראה על חיבור חזק מאוד של ביאליק למסורת, אך לחלק האגדי שלה ולא לחלק ההלכתי. עובדה זו מתאימה מאוד לדברי הרב קוק בקטע –

“הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה וענייני ההלכה אינם לפי תכונתו…ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בענייני הלכה, כפי מנהג המורגל”

הרב קוק מתאר כאן אדם שכשרונו הפנימי הוא לדברי אגדה, אולם הוא מגיע לישיבה ושם הוא עוסק רק בענייני הלכה, כי כך מקובל. בהמשך, מתאר הרב קוק את התסכול שמרגיש אדם זה, הגורם לו לעזוב בכלל את דרך התורה.

ניתן ללמוד על עולמו הפנימי של ביאליק גם מתיאורו את ימי ילדותו ונערותו. התיאורים הללו מחזקים את הקשר בין דברי הרב קוק בקטע לדמותו של ביאליק:

“נולדתי וגדלתי עד 6 שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות יער וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה…כבר יושב ריש דוכנא, צובט גרגרתי וגוזר עלי…

ועוד הפעם חדרים ורביים, רביים וחדרים – האיש מקדש, המביא גט ממדינת הים. רבי מה זה גט? ומה זה מדינת הים? – עם הארץ! גט הוא גט…

והנה נזדמנתי לחדר של רבי אחד בעל אגדה…ואנו לומדים בין הערביים, לעת האסף העדרים אגדה ופסוק. ולבי נמשך אחריה ולבי מנתר ומרקד כטלה חלב על מגרש דשא…ושם בתוך הלב צפון איזה קדש קדשים, איזה טמיר ונעלם, מיני געגועים שאיני יודע מה הם ואינם נותנים לי מנוח…

נסעתי בן חמש עשרה לוולוז’ין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוז’ין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון…בקיצור בוולוז’ין לא למדתי שבע חכמות ושבעים לשון אלא רוסית בלבד. אבל תחת זה נשתקעתי בחדשים האחרונים בלימוד הגמרא ואעש בה חיל. ‘אין זאת כי אם מבני בניו של ליטאי אתה – אמר לי ראש הישיבה בשעת הבחינה בחדש השלישי לבואי – זאת הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני יודע תלמוד כמוך. כמעט שנואשתי מן ההשכלה ועטרת הרבנות שבה להתנוצץ לפני באויר…

מיום ליום שקעה התלהבותי הראשונה לגמרא וההשכלה חזרה וניעורה. עומד הייתי אצל שולחן תורתי שעות שלמות, פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים. בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה ורץ כמטורף במבואות העיר ובסמטאותיה ונפשי מתלבטת בי כצפור אסורה” (ח”נ ביאליק, כתבים גנוזים, עמ’ 231-242).

 

בחיבור אחר של ביאליק, מוצג ווידוי דמיוני של בחור משכיל, שפסק מללמוד תורה. בחיבור זה ניתן לראות הד להתרחשויות הפנימיות שעברו על ביאליק עצמו:

 

“מרגיש הייתי מתוך תלמודי מין זהום וסאבון…התחלתי משתמט מבית המדרש והייתי גונב את בית אבא…יודע הייתי שחוטא ופושע אני…אבל עד א-להים – ניסיתי בכל כחי לתקן ולא עלתה בידי. מלא כוונות טובות והרהורי תשובה הייתי בא

 

לבית המדרש, נוטל ספר ומתחיל להגות בו בהתעוררות, בהתלהבות ובמסירות נפש, צובט כל פעם בידי את עצמי…ולאחר שעה והנה שוב אני מוצא את עצמי טובע כולי בים של מחשבות זרות…האיך? כיצד נתגלגל הדבר? איני יודע! הדבר נעשה ע”י מלאך או שטן. מעשה כשפים הוא ולא יותר” (ח”נ ביאליק, כתבים גנוזים, עמ’ 174).


המתח הפנימי שנוצר אצל ביאליק בעקבות לימודיו בישיבה, מתבטא בעוצמה רבה בכמה משיריו. השיר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא “המתמיד”, המתאר את דמותו של בן הישיבה. בשיר ניתן לראות כי ישנה הערכה מסויימת של ביאליק כלפי בני הישיבה, אך יש לו גם ביקורת קשה כלפיהם. להלן קטע מן השיר:


 

הַמַּתְמִיד

 

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה

נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה

כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

 

 

 

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק  אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים

תִּנָּשֵׂא  עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ.

בביִת  הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל-נַפְשׁוֹ עָבָרוּ:

פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,

וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו

אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִֹקְצֹעַ הָאָפֵל,

גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,

מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,

רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?

 

 

 

בשיר מפורסם אחר – “לבדי”, ניתן לראות בעוצמה את הקושי שהיה לביאליק בעזיבת עולם התורה ובחוסר השלמתו הפנימית עם מעשה זה:


לְבַדִּי

 

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

 

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

 

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

 

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

 

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”

 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

 

 

 

 

ניתן אם כן לראות, כי ביאליק היה קשור מאוד לתורה והבין את הבעייתיות הרבה בעזיבתה. למרות זאת, הוא עשה את הצעד הקשה והפסיק ללמוד ולקיים את ההלכה. חזרתו בשאלה לא הייתה מתוך עצלות או זלזול אלא מתוך קרע פנימי עמוק. מכלל המקורות ניתן לראות כי הוא רצה להמשיך לעסוק בתורה ולקיים מצוות, אך הרגיש בקרבו ניגוד פנימי לכך. הרב קוק שופך אור על הגורמים למצב זה ועל הדרך לפתרון – מתן מקום לעיסוק בתחומים נוספים בתורה.

 

 



דף מקורות – אמונה ומימוש עצמי – ביאליק והרב קוק

 

הרב קוק, אורות התורה, ט’, ו’:

“ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנועם האגדה” .

 

ביאליק:

“נולדתי וגדלתי עד 6 שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות יער וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה…כבר יושב ריש דוכנא, צובט גרגרתי וגוזר עלי…

ועוד הפעם חדרים ורביים, רביים וחדרים – האיש מקדש, המביא גט ממדינת הים. רבי מה זה גט? ומה זה מדינת הים? – עם הארץ! גט הוא גט…והנה נזדמנתי לחדר של רבי אחד בעל אגדה…ואנו לומדים בין הערביים, לעת האסף העדרים אגדה ופסוק. ולבי נמשך אחריה ולבי מנתר ומרקד כטלה חלב על מגרש דשא…ושם בתוך הלב צפון איזה קדש קדשים, איזה טמיר ונעלם, מיני געגועים שאיני יודע מה הם ואינם נותנים לי מנוח…

נסעתי בן חמש עשרה לוולוז’ין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוז’ין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון…בקיצור בוולוז’ין לא למדתי שבע חכמות ושבעים לשון אלא רוסית בלבד. אבל תחת זה נשתקעתי בחדשים האחרונים בלימוד הגמרא ואעש בה חיל. ‘אין זאת כי אם מבני בניו של ליטאי אתה – אמר לי ראש הישיבה בשעת הבחינה בחדש השלישי לבואי – זאת הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני יודע תלמוד כמוך. כמעט שנואשתי מן ההשכלה ועטרת הרבנות שבה להתנוצץ לפני באויר…מיום ליום שקעה התלהבותי הראשונה לגמרא וההשכלה חזרה וניעורה. עומד הייתי אצל שולחן תורתי שעות שלמות, פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים. בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה ורץ כמטורף במבואות העיר ובסמטאותיה ונפשי מתלבטת בי כצפור אסורה” (ח”נ ביאליק, תיאור חיים, כתבים גנוזים, עמ’ 231-242).

 

 

“מרגיש הייתי מתוך תלמודי מין זהום וסאבון…התחלתי משתמט מבית המדרש והייתי גונב את

בית אבא…יודע הייתי שחוטא ופושע אני…אבל עד א-להים – ניסיתי בכל כחי לתקן ולא עלתה בידי. מלא כוונות טובות והרהורי תשובה הייתי בא לבית המדרש, נוטל ספר ומתחיל להגות בו בהתעוררות, בהתלהבות ובמסירות נפש, צובט כל פעם בידי את עצמי…ולאחר שעה והנה שוב אני מוצא את עצמי טובע כולי בים של מחשבות זרות…האיך? כיצד נתגלגל הדבר? איני יודע! הדבר נעשה ע”י מלאך או שטן. מעשה כשפים הוא ולא יותר” (ח”נ ביאליק, “מכתבי משכיל לאחר זמנו”, כתבים גנוזים, עמ’ 174).

 

 

הַמַּתְמִיד

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה

 

נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה

כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק  אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים

תִּנָּשֵׂא  עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ.

בביִת  הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל-נַפְשׁוֹ עָבָרוּ:

פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,

וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו

אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִֹקְצֹעַ הָאָפֵל,

גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,

מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,

רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

 

לְבַדִּי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

 

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

 

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

 

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

 

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”

 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –