פני מספר שנים כתב תלמיד את הדברים הבאים במחברת בחינת הבגרות לאחר שסיים לענות לשאלות המבחן:  “איך אני יכול ללמוד מחשבת ישראל אם כבר שבועות רבים שאני בקושי מתפלל. הבגרות במחשבת ישראל אינה ככל שאר הבגרויות. למתמטיקה אני רק צריך ללמוד בלי שום סנטימנטים לשום דבר. אין קשר בין הנפש שלי ליכלתי ללמוד. במחשבת ישראל, הבגרות היא לא רק מבחן זיכרון, הלימוד הוא מבחן לנפש. איך אני יכול ללמוד מחשבת ישראל אם כבר שבועות רבים שלא התפללתי בכלל?”

המכתב לבוחן האלמוני מעלה מספר מחשבות מהותיות ועקרוניות:

א.      מדוע בחר התלמיד לשלוח את מכתבו לבוחן האלמוני ולא לשתף את הצוות החינוכי בבית ספרו?

ב.       כיצד נוצר המצב המתואר, לפיו חרף לימודי הקודש והעמקה בהוגי דעות בנושא תפילה ובנושאים אחרים, התלמיד בפועל איננו מתפלל?

ג.       כיצד עלינו כמורים להתמודד עם המצב המתואר?

התשובה לשלשת השאלות טמונה לעניות דעתי ביכלתנו ליצור בכיתה אווירת אמון וקירבה בינינו לתלמידים ולתלמידות. על רקע אווירה זו יינתן זמן להתמודדות עם שאלות אקטואליות ואישיות מ”השטח”. עלינו מוטלת החובה לבחון באופן אמיתי במהלך הלמידה את מידת ההפנמה של הערכים והמסרים החינוכיים שלמדנו ולימדנו בכיתה. רק בעזרת בדיקה חשובה זו והתמודדות עם תוצאותיה נצליח בע”ה להפוך את הלמידה למשמעותית ומחוללת שינוי.

כולנו חייבים להעמיד מול עיניינו את דבריו החשובים של הראי”ה קוק זצ”ל בספרו “אורות הקודש” (חלק א’, עמ’ א’) –

“חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא עצמה מתעצמת בה…כל המדעים של חול אין בהם זה הכח…ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות טהורה חדשה”

אני מאמין כי השימוש באתר זה יוביל אותנו לשותפות, העשרה ושאיפה אמיתית לשינוי. בדרך זו נצליח בע”ה להוביל את תלמידנו ותלמידותנו בדרך העולה בית א-ל.